כמה כללי יסוד:
אני כותבת בשליחות ומה שעובר דרכי שייך לבורא עולם ואז לי. כל הזכויות שמורות באמונה.
אמפתיה היא התכונה האנושית החשובה ביותר בעיני. זו הספירה. לא מעניין מה שלא בתדר הזה.
לא מדברת על אקטואליה, אצלי הכל בהצתה מאוחרת באופן מכוון.
ועכשיו, לעוף על החיים בחוזקה.
בפעם הבאה שאתם באילת, שימו לב למסר שחרוט בתחתית הפסל של עוף החול, שנמצא בסוף הטיילת. לעוף על החיים בחוזקה, ומתחת, מתוך ספר איוב, אחד הספרים העמוקים והמיוחדים שיש לנו העם היהודי – הפסוק "כחול ארבה ימים".
עוף החול הוא דמות מיתולוגית שלכאורה חיה 1000 שנים, נשרפת אל תוך עצמה ומתוך האפר צומחת שוב.
כשחיפשתי באילת את הסימנים של הדרך שלי, מצאתי לאורך הטיילת אינספור הומלסים הסובלים ממה שהמערכת קוראת לו "סכיזופרניה", המערכת גם קוראת לטיילת – טיילת ולחוף הצפוני חוף הרודס... אבל היא בכל זאת זו שאמונה על הגדרות, נקרא לזה כך, בעדינות.
בסוף הטיילת לכל אורכה הם הולכים, מותשים מנפשם שרואה הכל ויודעת מידיי, נמצא הפסל של עוף החול עם המסר הזה - לעוף על החיים בחוזקה. זה הימם אותי. בתמימותי חשבתי שאולי דאגו שהפסל יהיה כאן בגלל כל ההומלסים שהוזים כאן הלוך ושוב את הטיילת. כדי לתת להם תקווה. הזכרתי לעצמי שאני תמימה וידעתי שהגעתי עד אילת רק כדי למצוא (מסתבר) את הפסל הזה.
מכאן התעורר שוב החלום על הנשר (אותו חלום מגיל 3 , שהכנסתי לספר הביכורים שלי – חלקים של זהות) ונזכרתי באהבות הגדולות של ילדותי, בניהם הנשר, הנץ, העורב, כל עופות השמיים העוצמתיים האלה. הכל התכנס לרגע הזה שמצאתי את הפסל. ללא עיניים, ללא פנים.
דמותו של עוף החול מלווה אותי מאז. והצטרפו הצדפים...
פתאום התעוררה בי ההכרה שכל צדף וצדף הוא למעשה גווייתו של יצור ימי כלשהו... והמוות שלהם כלכך ססגוני... שזה הופך את הצדף למשמעותי. משהו מתפוצץ, משהו נעלם. כך במוחם של המתמודדים. כך ביצירותיי. והנשר קיבל פאתוס של עוף החול וכנפיו הרחבות הנושאות אותי הפכו לעשויות צדפים והחיים והמוות בכפיפה אחת ואין לי ברירה אלא להשלים עם זה ולראות את היופי בזה.
וזהו להפעם בנושא עוף החול. כי העניין הוא אחר לגמרי. אני בכלל רציתי להגיד לעולם שזה שהוא נהיה חכם רק מסתיר את הטמטום. כי הרי יש בית חכם, זיהוי חכם, חשמל חכם, אכיפה חכמה אפילו אבל טיפול חכם בהומלסים ומתמודדי נפש לא. שם כולם נשארים פעורי דעת "סכיזופרניה, מאניה, גבוליים" איך זה? כיף לשים תוויות? אני מעדנת ותוהה אם לא חבל להסוות את הבוטות...
אך במקום לכעוס כלכך על ההתנהלות של המערכת, לא רק בגלל מה שראיתי באילת, וזה לא שלא כעסתי, על ששלחו דוח מיותר כולל קנסות תמוהים וטיפול קלוקל וביזיוני בכל מידות המוסר, במישהו שנזקק דווקא ליחס של חמלה מכל המערכת, אבל ממש כמו שאמרו עלי פעם שהכעס שבי מניע אותי לפתרונות - כך נולדה תוכנית.
תוכנית מדהימה שאני כלכך מאמינה ביכולת שלה לשנות מציאות אך לצערי טרם ביססתי את האמון שהמערכת באמת תתייחס לתוכנית הזו.
עוד לא אספר עליה, אני צריכה להתחיל לחפש משקיעים. ולא רק כאלה שנדיבים בכסף, אלא כאלה שמבינים את המהות.
ערים לאחים. תתכוננו להתעורר לאחים שלנו ודעו - הם תמיד מיוחדים במינם, חכמים מאחרים, בעלי דמיון מפותח ויצירתיות מתפרצת. הם גם תמיד שקופים, כמעט תמיד, וקוראים להם משוגעים. אבל הם היחידים שרואים את האמת לאמיתה, לא בשחור ולבן אלא בצבעים. מתמודדי נפש הם האנשים הכי אמיצים ואמיתיים באנושות.
מבחינתי, נולדתי לראות אותם, בי, בנו ובנינו. כי הכל אחד. ובעיני הם הכי לא שקופים, הם זוהרים.
אני מזמינה אתכם לקרוא להם מתמודדים. כי הם היחידים שבאמת מתמודדים עם האמת של החיים האלה, כל היתר עצמו עיניים ונכנעו לתבניות.
וכשחושבים על זה בעברית זה נשמע פשוט ונקי, כי כזו היא שפת הקודש. באנגלית ובספרדית וגם בשפות אחרות (בדקתי) למתמודדים יש הגדרות ארוכות ומורכבות שמוכיחות את האופן בו המערכת תופסת אותם (תרתי משמע).
פה, בישראל, השפה שלנו נותנת לנו קדושה לדבר אך הדרך שלנו כבני אנוש עוד ארוכה. אנחנו חושבים שאם נדון לכף זכות זה בסדר. אבל מי אנחנו שנדון בכלל? שנקרא למישהו משוגע, הרי איט טייקס וואן טו נואו וואן...
קחו לזה רגע.
בשורות טובות ומעשים טובים,
גל
