בדרך ללמוד גבולות נפגעים.
מתקרבים לאש והיא פוגעת, רק ככה לומדים באיזה מרחק לעמוד. ככה עם סטנדרטים לחיים.
יש אנשים שגדלו בהבנה מוחלטת של הגבולות שהם דורשים מעצמם. ויש כמותי שכדי ללמוד מה אני דורשת מהיקום היה עלי לעבור דרך חוויות אנושיות ופנימיות עמוקות, מטלטלות ופורצות דרך בצעדי צב ענק.
הצב הזה, אני, כמו פיל בחנות חרסינה, אינו מבין את גבולותיו ונפגע שוב ושוב.
אולי לא באתי לממש את עצמי בקו המוכר ואולי זה מצחיק להמשיך להגיד את זה בהסתייגות כאילו זה לא ברור מאז ומעולם.
בחרתי, כנשמה להפגע. שוב ושוב, לפעמים באותו מקום בדיוק, לפעמים מאותה אש מדויקת כדי לשבת ולכתוב את האנוש הפועם בתוכי בעידן בו הבינה המלאכותית משתלטת על סיפור הסיפורים והנשמה לכאורה מתרחקת מהמיינסטרים אל היערות והנחלים כי הטכנולוגיה חונקת.
קצת כמו אווטאר.
גבולותיי נפרצו עשרות פעמים, עשרות סיפורי חיים שעייפתי מלספר אך הם עוד מהדהדים תובנות בספירלות.
והגדולה מכולן היא שאין אדם בעולם שאחראי לפריצת גבולותיי או אף מתיחתם מלבדי, מלבד הזרע האנושי שבי שבא לחוות את הדברים בדיוק כך.
כי כך החליטה הבריאה (החליט הבורא, לבחירתכם) וזה ייעודי ותפקידי ושליחותי בעולם. לחוות את החיים דרך המצולות, לעלות חזרה, לנשום אוויר ולספר -
שאפשר למות מיליון פעם ולקום לתחייה, שאפשר להשתנות כמו הגלים בים ולעולם לא להיות שוב ושוב אותו דבר ובאותה נשימה תמיד להיות אתה, שכולנו טיפשים נורא וזה לא כדי לפגוע, רק כדי שנרכין קצת ראש בפני הבריאה, שאנחנו חיים בתוך תפיסות עולם ולא באמת. ועוד הרבה לספר ואני בטוחה שאין ממש למי, כי הרי כולם נורא "טיפשים" ואני נורא מעצבנת. ושיש גבול. חייב להיות גבול לרצון שלי להמשיך לחיות כדי לספר, כאילו זה משנה בכלל בעולם בו כולם מספרים סיפורים...
בדרך ללמוד גבולות אוספים הרבה סיפורים והרבה שיט של אחרים ושל כל הגרסאות של עצמך מהדרך.
ואז הדרך נגמרת. הכל נגמר. הגענו לגבול ומכאן תהיה דרך אחרת, גבולות חדשים וכנראה גם סיפור אחר לגמרי. לא בטוח שאחרון.
ושיר מהבוקר:
דעי שאת השראה
כי אנשים כותבים בזכותך
דעי שאת אוצר
כי כלכך הרבה הרוויחו על חשבונך
דעי שהגלגל מסתובב
גם אם לוקח לו המון שנים
דעי שהבושה היא צל מהעבר
ומה שעבר מת מזמן מבפנים
דעי שאי אפשר לקחת את מה ששלך
גם אם ממש מתאמצים
והכי חשוב שתזכרי
שיש אנשים רעילים
והם כבר לא קשורים
בך.
#בליפיסוקבליניקוד
